אָבִיב © רן גרין

שֶׁל גְּפָנִים,
שֶׁל פְּרָחִים פּוֹרְחִים.
שֶׁל כָּל הָאוֹהֲבִים,
כֻּלָּם בַּשִּׁירִים.

אֲנַחְנוּ הֲמוֹן נֶהֱנִים,
אַל תִּהְיוּ כָּאֵלֶּה סַגְפָנִים.
חִשְׁבוּ עַל חַג שֶׁל אוֹהֲבִים,
אוֹטוֹטוֹ נִגְמָרוֹת לִי הַמִּלִּים.

הֵא, שֶׁאַמְשִׁיךְ אַתֶּם מְבַקְשִׁים?
כֵּן כֵּן, אֶת הָאָבִיב אוֹהֲבִים.
כִּי אֵינוֹ כְּמוֹ הָקִיץ, הָאָבִיב נָעִים,
יֵשׁ בּוֹ חֲמִימוּת, פְּרָחִים וְעֵצִים מְלַבְלְבִים.

OK, אֲבָל אָנֹכִי עָסוּק בְּנוֹשְׂאִים אֲחֵרִים,
תָּבוֹאוּ אוּלַי בְּעוֹד שְׁבוּעַיִם.
סָגוּר, בְּיוֹמָנֵנוּ רוֹשְׁמִים,
כָּל הַכָּבוֹד לָכֶם, מֵעַתָּה שִׁמְכֶם בְּיִשְׂרָאֵל
אֲבִיבִים.