הַי, דיו דיו/ רן גרין

נַדְנֵד עֲגָלָה
תִּינוֹק בַּעֲרִיסָה.
נָם מִתְעוֹרֵר
מְיַבֵּב מְעַט
חִיּוּךְ נִרְגַּע.

תִּינוֹקִי יוֹדֵעַ
מַהִי אַהֲבָה
נְתִינָה
לְמִידָה
קַבָּלָה.
שְׁלִישֶׁיהָ אֲנַחְנוּ,
שְׂמֵחָה חֲבוּרָה, גַּם סָבְתָא אַחַת.
עוֹד אַחַת לְמַעְלָה
גַּנֶּנֶת הָיְתָה,
יוֹדַעַת מְלֶאַכְתָּהּ.

סָבָא מְצַלֵּם
מִלְּמַעְלָה גַּם.
חִיּוּךְ הַלֵּב מְלַבֵּב,
כּוֹבֵשׁ
תִּינוֹקִי שָׁב לָנוּם.
צֵא וּלְמַד,
מַהִי אַהֲבָה,
קַבֵּל חָכְמָה,
עוֹד שַׁלְוָה.
זֶהוּ, הָעוֹלָם שֶׁלְּךָ!

מְרַתֵּק מְתַגְמֵל,
יֵשׁ שָׁם עָתִיד פִּלְאִי,
רִגְעִי גַּם יֹפִי עוֹלָם.
מָתוֹק שֶׁלִּי,
צֵא וּלְמַד,
שַׁעַל וְעוֹד צַעַד.
הַמְשֵׁךְ אֶת הַגַּחֶלֶת,
לַדּוֹרוֹת שֶׁלָּנוּ
יֵשׁ שַׁרְשֶׁרֶת.