מִילִי © רן גרין

שְׂפַת הַסִּימָנִים,
נוֹגַעַת בְּשִׁירִים.
לָרוֹב בְּאַנְגְּלִית,
וּמְעַט בְּעִבְרִית.
מִי, מִי, מִי, מִילִי...
קוֹלֵךְ צָלוּל,
נוֹבֵעַ מִמַּעֲמַקִּים.
הֲמוֹן גְּוָנִים,
יֵשׁ בְּשֶׁלָּךְ הַשִּׁירִים.
לִי, לִי, לִי, מִילִי...
חִיּוּךְ יֵשׁ בָּךְ וּמַבַּע,
שֶׁהֵם כּוֹבְשִׁים בִּתְשׁוּקָה.
הֲמוֹן הֲמוֹן אַהֲבָה,
שֶׁכֻּלָּהּ כֻּלָּהּ נְתִינָה.
מִי, מִי, מִי, מִילִי...
וְאֵיךְ נְסַיֵּם שִׁירִי, מִילִי?
אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁדַּי,
רָשַׁמְתָּ וְהִכְבַּרְתָּ דֵּיי עָלַי.
אוֹ קֵי, מְסַיֵּם זֶה שִׁירִי,
לְאַחַת וְהַיְּחִידָה, שֶׁלָּנוּ לָעַד מִילִי.
לִי, לִי, לִי, מִילִי...