נְשִׁיקָה כּוֹבֶשֶׁת © רן גרין

חַמָּה וְדוֹבֶרֶת,
רוֹצָה וְאָז לוֹהֶטֶת,
כְּשֶׁבָּאָה סְתָם מְקַשְׁקֶשֶׁת,
אֲבָל רֹאֶה מְהַמֶּמֶת.

לְהִסְתַּלְבֵּט מְנַסָּה עָלַי,
וַאֲנִי עָיֵף, כָּזֶה יַשְׁנוּנִי.
קוּם כְּבָר, נוּ נוֹנִי,
אַל תִּהְיֶה כָּזֶה נחסי!

אֲנִי לֹא, פָּשׁוּט עָיֵף, מֻתָּשׁ,
הָיָה לַיְלָה לָבָן וִיצִירָתִי אֵשׁ.
נִכְנַסְתִּי לַמִּטָּה בַּבֹּקֶר בְּשֵׁשׁ,
וְאַתְּ מְעִירָה אוֹתִי, אֵיךְ?

מְלַקֶּקֶת אֶת כַּף רַגְלִי,
הֵיי, זֶה הָמוֹן מְדַגְדֵּג לִי.
זוֹ כַּוָּנָתִי, שֶׁתִּתְעוֹרֵר וְתָשִׁיב לִי,
גַּם לִי מַגִּיעַ פִּנּוּקִי.

טוֹב טוֹב, בּוֹאִי נֵלֵךְ לְהִתְקַלֵּחַ,
מָה בְּיַחַד?
יוֹדַעַת מָה? מַזְכִּירָה לִי מִישֶׁהִי אַחֶרֶת.
אֶת תִּיקֵי דַּיָּן כַּמּוּבָן.

לֹא לֹא, אַל תַּשְׁוֶה בֵּינֵנוּ!
אֲנִי לֹא, פָּשׁוּט נִזְכַּרְתִּי בְּאֵלֶּה הַמִּלִּים.
OK סָגַרְנוּ,
עַל פִּנּוּקִי,
כֵּן בְּיַחַד.